|
העבר
הבעיות בלי טעות....
אם הייתי יכולה להעביר מכל מטופל מספר תכונות לזה שאחריו מפלס האושר
היה עולה.
המטופל של שעה 9 היה מעביר רק את הונו למובטל של שעה 10,
זה היה מעביר את הזוגיות הנפלאה שלו לרווקה של שעה 11,
שהיתה מעבירה את ההורות שלה לעקרה של 12,
זו היתה מעבירה את הכישרון שלה לזאת עם הידיים השמאליות של שעה 1,
זאת היתה מעבירה את הכעס על אמא שלה ליתומה של שעה 2 וכך הלאה.
כמו באולם תיאטרון, כל אחד עסוק בחסכים שלו. חיבור בין המטופלים היה
יכול לייצר שביעות רצון ואולי אפילו קרבה לאושר.
בעיה לא מתמטית; אם אנשים היו נוסעים ברכבת ארוכה והייתי מעבירה בעיה 1
לקרון 2 , בעיה 2 לקרון 3 .. האם באמת האנשים היו מאושרים יותר או שהם
היו טוענים 'טוב, הבנו, תחזירי לנו את הבעיה שלנו'
הסטודיו הוא עולם בזעיר-אנפין. היושבים לסירוגין על אותו כסא לא
מסוגלים לדמיין מה הבעיה של זה שישב באותו על אותו כסא שעה קודם. כל
אחד טרוד בבעיה שלו ולא מבין למה האחר מרשה לעצמו בכלל להתלונן...
בחזרה לראש הדף
התחכמות
מעולם לא נתקלתי באדם ששואל כל כך הרבה שאלות. כמות השאלות מצויה ביחס
הפוך למתן אמון. זה נשמע כמו התעניינות בזולת, אך מי ששואל הרבה שאלות
, למעשה הודף את הזולת באלגנטיות. ההתחכמות משמשת חומה, מנגנון הגנה,
במטרה למנוע חשיפה. עוצמת החשדנות והחרדה מצויה ביחס ישר לכמות המלל.
במפגש ההכרות עם ההורים, אביו של אורי, לא הפסיק לשאול שאלות. הבהרתי
בסבלנות מה זאת תרפיה לא-מילולית, מהו סגנון הטיפול, שעות העבודה,
התהליך הטיפולי, איך להכין את אורי ולבסוף גובה התשלום. מהשיחה
הטלפונית היה ברור, כמובן, שגם הפגישה הראשונה (intake) עולה.
'אני לא מבין למה העל פגישה הזאת אנחנו משלמים?' שאל מנחם
'הסברתי לכם מראש' אמרתי
'זה לא הגיוני' הוא התעקש
'זאת שעה מזמני, אתה עובד ללא תשלום?'
'אני, זה... משהו אחר'
'כל מפגש, גם זה, עולה, אני אצרף אותו לשאר הפגישות ותשלמו בסוף החודש'
'זאת לא בעיה, אבל אצל עורך דין, למשל, אני לא משלם על הפגישה הראשונה'
מנחם מתעקש.
אני מנסה את כחי 'עורך דין יכול לעשות הסדרי תשלום אחרים , למשל
אחוזים, וכאשר העסקה היא בגובה אלפי שקלים, השעה הבודדת זניחה'
יעלה אשתו זזה בחוסר נוחות בכסא 'מנחם, חבל על הזמן שלנו, עוד לא אמרנו
מילה על אורי'
'לא, זה עקרוני. אני חייב להבין את זה'
'פסיכולוג או מטפל באומנות עובד לפי שעות, כל שעה היא שעת עבודה, אין
לנו רווחים נוספים, אין אחוזים' הבהרתי שוב
'טוב, עשירה מהעבודה הזאת לא תהיי' הוא נוהם
אני לוקחת אוויר.
יעלה מנסה להפסיק אותו
'זה ממש לא רלוונטי כרגע, בוא נדבר על אורי, בשביל זה באנו היום, לא?!'
'מצדי אפשר לדבר כל השעה על התשלום, אבל זה לא ישנה את העובדות'
אני ממשיכה אותה.
יעלה כבר רותחת 'מנחם, למה אתה צריך להתחכם? לא חבל על הזמן היקר
שלנו?'
עשר דקות לסוף הפגישה.
'נו, טוב. שיהיה' הוא מוותר שלא מרצונו.
סוף כל סוף הם מתחילים לדבר על אורי. יעלה אומרת
'טוב, אז איך אני אסביר את זה? אורי, בן עשר, ילד חמוד ויפה, תלמיד
טוב, שנון אבל מה הבעיה שלו...?!'
מנחם ממשיך
'...אני לא מבין למה לילד כזה אין חברים, למה הוא רב איתם, מתווכח עם
כל אחד'
ויעלה מוסיפה 'די נמאס, הוא פשוט לא מפסיק להתחכם'.
בחזרה לראש הדף
אל תסתכל בקנקן
Never judge a book by its Cover
היופי וזקיפות הקומה שלה מטעים את הסובבים. האשה האצילית היושבת מולי
הוכתה בעבר על ידי אביה. ברגע שקלטה שבעלה מכה את בתה החליטה לעשות צעד
אמיץ ולהתגרש. ההשפעה של האב על הבת המשיכה, היא, סבלה מסיוטים, היתה
חסרת שקט, ירדה בלימודים.
דורית, ילדה בת תשע, נכנסה לסטודיו, מבוישת. בקול חלש ספרה על סיוטי
הלילה שלה. עזרתי לה לצייר את חלום הבלהות שחוזר ונשנה. היא כל כך
פוחדת שהיא לא מסוגלת לתאר אותו לאמא שלה.
'קשה לי לצייר את זה' היא לוחשת.
'את תסבירי לי אני אעזור לך'
לאט ובמדויק תארה לי מה היא רואה בחלום ואני ניסיתי לצייר לפי התיאור
שלה.
דמות מרושעת אוחזת ביד אחת חרב, ביד השנייה שוט, למותניה קשורים
אקדחים, ומסוליות נעליה נשלפות סכינים משוננות. כשהציור הושלם דורית
השתעלה שעול עצבני.
'כן, ככה הוא נראה'
'מה את רוצה לעשות איתו?' שאלתי
'למחוק אותו. שלא יופיע יותר בחלומות שלי!' היא מהרה לענות.
היא קשקשה על הציור בחמת זעם עד שהוא נקרע, מעכה אותו לכדור קטן וזרקה
לפח. היא צנחה בכבדות לכסא.
'הוא קצת דומה ל...אבא' היא לחשה.
הוצאתי מהפח את הציור, יישרתי והדבקתי אותו. הפחדים התכנסו לציור של
הדמות ודורית הצליחה להשתחרר מהסיוט. הדמות הפסיקה להופיע בחלום. דורית
ישנה טוב יותר, השתפרה בלימודים.
לימים אמא של דורית התחילה לעבוד, לפרנס את המשפחה. עם תום הטיפול
הסתבר שגם דורית, שהיתה מפונקת, הפכה אחראית בבית. בבוקר התעוררה
בכוחות עצמה, הלכה ברגל לבית הספר, בצהריים חיממה לה ולאחותה אוכל.
שתי הנשים בחרו למחוק את הדמויות המכות.
לאחר תקופה פגשתי את האם. היא הביעה התפעלות מהעצמאות של דורית.
כשדורית נפגשת עם אבא שלה היא עדיין לא מסוגלת לדבר איתו, אבל היא כבר
פחות פוחדת. הסיוט המצויר עדיין מונח רגוע בתיק הציור של דורית.
בחזרה לראש הדף
סיפור שהתחיל בפיתה
לארוחת הבוקר ישבנו ארבע נשים. על שולחן העץ היו מונחים סלט צבעוני,
שמן זית, גבינת עזים, קנקן מים. חמדה, התקשתה להשתחל החוצה מהכסא, משכה
את מכנסיה שבקושי הכילו את ישבנה האדיר, גררה את עצמה למקרר בצעדים
כבדים, ושלפה בתנועות איטיות פיתה קפואה , ניגשה להפשיר את הפיתה וחזרה
לשולחן עם שללה. נראה שהיא סובלת, שהיא לא מרגישה נח בשריון שלה.
אחותה, לא מעירה לה יותר, הדודה שלה גם כן נזהרת, חמדה ידועה במעני
הלשון החדים שלה. משהו בסבל שהקרינה ובהתרסה שלה ביקש התייחסות.
"את חייבת לאכול את הפיתה הזאת?" שאלתי והיא פערה אלי זוג עיניים.
"כן" היא רשפה
"את כל הפיתה הזאת?"
אחותה נחלצה לעזרתה. "תראי, זה לא ככה, היא זאת שצריכה להחליט"
לא נבהלתי מהתגובה ולפתע חמדה אמרה בשקט
"האמת, זה בסדר, הגיע הזמן שמישהו יעזור לי להחליט"
נרגעתי, האחות והדודה היו המומות כשחמדה פנתה אלי במבט מפציר.
"אז אולי רבע פיתה תספיק?" שאלתי בחשש
"כן" היא ענתה.
"אולי רק עוד קצת?" היא שאלה
"בבקשה" אמרתי. היא לקחה עוד קמצוץ, אולי להפגין שליטה. את שארית הפיתה
הנחתי בפינה מרוחקת. המשכנו לאכול באווירה די מתוחה.
"כן, בדרך כלל אני מגיבה בתוקפנות, הפעם אני לא יודעת מה קרה לי"
"אולי בגלל שאני לא מהמשפחה, אולי כי אני לא פוחדת ממך"
"אני די תקועה" חמדה המשיכה "האמת אני צריכה עזרה"
"אני מבינה" אמרתי בכנות, יודעת כמה מרגיז רזה שמעיר לשמן במעין
התנשאות "כל פעם שאני מתיישבת לכתוב את העבודה שלי אני בורחת לסידורים,
לא מצליחה לקחת אחריות"
"אני יכולה לעזור לך בזה. מה נושא המחקר שלך?"
ספרתי לה והיא הקשיבה. יחסי הכוחות השתנו.
נתתי לה כרטיס ביקור ואמרתי "אולי התחלת משהו היום. מה דעתך? תתקשרי
ביום רביעי הבא , אני יכולה לעזור לך, אם את רוצה"
"ואני לך" הוסיפה נרגשת לקראת המבצע.
זאת היתה שיחה מחוללת מציאות. חודש עבר. חמדה התקשרה. שמחתי לשמוע
אותה. "אני לא יודעת מה קרה לי, דווקא אתך הרגשתי פתאום מחויבות למבצע,
הכרטיס שלך מאז בתיק שלי. כן, לקח לי זמן, והחלטתי. פחדתי שלא ארד אבל
ירדתי שני קילו" צהלה
"כל הכבוד לך!"
"בינתיים אני לא צריכה מחמאות כי יש לי מחויבות, אולי בהמשך כן"
"העיקר שהתחלת"
"זה לא פשוט, אני צריכה להוריד שלושים קילו, כדי להגיע למשקל של שבעים
ושבע... עשיתי קיצור קיבה, חשבתי שיש פתרונות קלים, הורדתי שלושים קילו
והעליתי את הכל בחזרה" כעבור שבוע התקשרה דווחה שירדה עוד קילו וחצי.
כבר מקבלת מחמאות. כל יום רביעי מאז היא מתקשרת ומספרת שהשילה קילו או
שניים. הגיע היום, היא ירדה שלוש עשרה קילו, את הספרה תשע במקום עשר לא
ראתה שנים. האחריות שלה ואני רק מקשיבה לה. כשנסעתי לחול היא עלתה בחצי
קילו וגיליתי עד כמה קשר טלפוני חד שבועי הוא משמעותי לשתינו. יום אחד
חמדה אמרה בטון קליל שלשליטה באוכל יש משמעות, ושזה משפיע על החלטות
בתחומי חיים אחרים שלה. חלפה חצי שנה . כל יום רביעי היא עדיין מתקשרת,
הסיפור התחיל בפיתה ועדיין לא נגמר.
בחזרה לראש הדף
מה זה cruel?
אפשר היה להכין סרט מתהליך היצירה. הילדה הבלונדינית, תכולת העיניים
מבקשת לפסל מתנת יומהולדת לאבא שלה, ראש של דינוזאור. אני מציעה לה גוש
חמר, והיא טוענת שהוא קטן מדי. אני אומרת שקשה לעבוד עם גוש גדול, היא
מסתכלת עלי במבט נוקב. היא שואלת איך תחביא את הדינוזאור כשאבא יבוא.
הילדה תמיד מוטרדתם 'עוד לא התחלת אפילו להכין את הדינוזאור' היא
מתחילה ליצור ושוב שואלת אני אומרת לה 'יש לי קופסא, כשתגמרי נחביא בה
את ההפתעה'
היא תולשת חתיכות מהחמר ודי ברור שלא תעמוד במשימה. יעל שבעה כשלונות
ואני מציעה לה ללוש את החומר לכדור ולהתחיל מגוש אחיד ללא חלקים
וסדקים. יעל נוטה לפרק כל דבר לעשרות שאלות, עשרות פיסות, ומתקשה להגיע
אל השלם.
אני מכינה לה כדור ומחליקה את הסדקים הרבים. היא רוטנת
'את הורסת את הכדור עם הצפרניים שלך' אני אומרת לה 'יעל, אני מנסה
לעזור לך' כן, אבל...' אני עונה לה 'אני מנסה להחליק ואת טוענת שאני
הורסת'
'לא אמרתי הורסת' היא מתחכמת ומשפילה מבט. יעל, שנראית כמו פיה, לא
מתמודדת עם ההתחכמויות שלה וזקוקה אחר כך להרבה מניפולציות כדי לצאת
ממצבי התקיעות שיצרה. גם עם החכמה הרבה שלה היא לא מסתדרת בכתה ובחברה.
הבקשה של הוריה היא לעזור לה לפתח מיומנויות חברתיות. אני מנסה להסביר
לה מה אני מרגישה כשהיא מדברת בטון לא נעים, תוקפת אותי ותופסת אותי
כהורסת במקום זו שמנסה לעזור.
כשהיא שואלת אותי 'עליזה, מה זה cruel?' אני יודעת שבדרכה הנבונה היא
מנסה לומר משהו, האם היא משדרת משהו לי? לעצמה? האם זה משהו שההורים
אומרים לפעמים מאחורי גבה?
היא אחות בכורה לשתי אחיות קטנות והאם מתלוננת שהיא לפעמים ממש הורסת
להם חוויות ילדות.
'למה את שואלת?' אני מנסה להרוויח זמן 'כי ראיתי סרט מצויר..' היא עונה
'זה רע, אכזר' אני מתרגמת לה. אנחנו ממשיכות. קשה לה להתמודד עם העובדה
שדחתה את עזרתי, באופן עצמאי היא לא מסוגלת להכין את הפסל שרצתה. הרבה
פעמים הפנטזיות שלה עולות על יכולות הביצוע שלה.
'עליזה, את יכולה לעזור לי, בבקשה?!' היא מבקשת בטון הכי רך שהיא
מסוגלת להפיק. אני מוכנה לעזור לה, אני מאד רוצה שתצא עם יצירה, שתראה
כמו דינוזאור, אבא שלה ישמח לכל מתנה. בעבר היא נמנעה ממגע בחומרים
לחים, העובדה שהיא יוצרת היא התקדמות גדולה.
אני תמהה לגבי השאלה שלה. העובדה שהדינוזאור מוכן מאד חשובה. אני מניחה
אותו בקופסת ומרפדת בנייר משי. אני אומרת לה 'יעל, הדינוזאור עלול
להימעך בנסיעה, בבית תוציאי אותו מהקופסא ותחליקי את כל הסדקים' היא
אוחזת את הקופסא בגאווה. אבא שלה כבר הגיע והיא עושה פרצופים כשהוא
שואל מה יש בקופסא. שתינו מבינות שבקופסא יש הרבה יותר מדינוזאור קטן.
בחזרה לראש הדף
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?
עד אותו יום היה אדם פעיל ובריא, איש משפחה ובעל משרה בכירה בבנק. בוקר
אחד מיכאל חש עייפות נוראה, לא היה מסוגל לנהוג, ללכת לעבודה, המצב
החמיר עד שלא היה מסוגל לקום מהמיטה. אי הבנות במשרד העיקו, בנקודת
משבר זו כשהתלבט האם להמשיך בעבודה, התייעץ בעמית אם כדאי לו לפרוש.
הוא קיבל את העצה ולמחרת הודיעה על פרישה. בבוקר, כשפקח את עיניו הבין
מה עולל לעצמו ולמשמעות חייו. האיש שתפס את מקומו היה כמובן זה שהמליץ
לו לפרוש. ככל שהיה חריף בשכלו לא היה מודע למאבקי הכח בעבודה שלו, לא
שם לב שטמנו לו מלכודת. היתה זו עצת אחיתופל.
אחרי סבב מטפלים הוא התחיל להתייאש. הוא לא היה הטיפוס האופייני לטיפול
בעזרת אמנות. דתי, מנהל חשבונות בכיר, חזות מסוגפת, שכלתן, נטול כל קשר
ליצירה ולאומנות.
בקול חדגוני ונטול תקווה הוא נתן רקע כללי למצבו. בקשתי אותו לצייר
ציור אחד. בקושי קם מהכסא. הוא התחיל לצייר בית ועץ וסיפר על ילדותו ,
פעם, כשהיה ילד צייר יפה, הוא נזכר.
מדי שבוע דיבר וצייר. באחד הציורים צייר את עצמו על פסגת צוק גבוה ותמה
האם הוא יכול להחזיק מעמד.
'אפילו להיות אפילו מגיש תה במשרד אני לא מסוגל' שוב היה מיואש.
'אולי אני אוכל להיות שומר במגרש חניה. זה כן. אולי'.
למרות שאיבד תקווה הוא לא הצליח לייאש אותי. הוא חבש כיפה על ראשו, אך
מבין שנינו אני זאת שהאמנתי שיום אחד הוא יצא מהמצב.
כשנפרדתי ממנו, לחץ את ידי ואמר בהשתאות
'יש לך כוח בידיים!'
'גם לך'
הסתכלתי עליו ושאלתי אותו 'אתה בא בלהוריד?'
הוא נענה לאתגר סגר את הדלת והתיישב ליד פינת השולחן. לחצנו ידים.
מדדנו את מיקום המרפקים. לקריאת 'שלוש ארבע!' התחלנו במאבק. בכל כחי
ניסיתי להוריד אותו אך הוא ניצח אותי בקלות. כף ידו הידקה את כף ידי אל
שולחן העץ. מעולם לא נהניתי כל-כך מהפסד. הסתכלתי שוב בעיניו, הוא חייך
שבע רצון ונבוך.
'אתה רואה, יש לך המון כוח' אמרתי לו. הוא יצא כשעל פניו חיוך ספקני.
המפגש הבא התנהל כרגיל. בתום הפגישה הוא הסתכל עלי באותו חיוך שובב
ממתין לאתגר. הוא התיישב ליד פינת השולחן מוכן לקרב. למרות הכח הרב
שהפעלתי הובסתי מיד. הסתכלתי בעיניו הצוחקות
'בקבוק שמפניה שאתה חוזר למשרד תוך חצי שנה, מתערבים?' שאלתי
'את צוחקת' הוא חייך
'ממש לא'
'מסכים' הוא אמר בחוסר אמון.
מישהו במשרד רואי החשבון עודד אותו בתקופה הקשה, לא חדל להציע לו לחזור
לעבודה ואפילו הבטיח לפנות לו מקום, רק שיגיד מתי הוא מוכן לחזור.
הביטחון חזר אליו.
'מה את אומרת' הוא שאל 'אני מסוגל לחזור לעבודה?'
'כן'
'את צוחקת, אני בקושי יכול להיות מגיש תה במשרד, אולי שומר בחניה...'
הקשר היה מעבר למלים. 'המוסיקה הנעלה ביותר נמצאת בין הצלילים' נזכרתי
בפתגם של דה ביוסי. זה לא היה רק הטיפול בעזרת אומנות. זה היה התזמון
של המפגש בינינו. האופטימיות שלי הדביקה אותו, הוא חזר להאמין בכוח
שלו.
בוקר אחד קיבל הצעה לשמש פקיד זוטר במשרד בו עבד.
'זה מביש, את מתארת לעצמך? לחזור ולהיות פקיד במקום שבו הייתי בהנהלה'
'לא זה לא מביש יותר מאשר לשבת בבית ולא לעשות כלום'
'על מה את מדברת? אני שנסעתי בכל הארץ... בקושי נוהג'
'תיקח מונית, לך לעבודה, תתחיל, זה מה שיציל אותך'
מיכאל ואני 'הלכנו בלהוריד' עוד פעמים ספורות.
נפרדנו כשהוא חזר לעבודה. הוא התחיל כפקיד. לאחר חצי שנה, הודיע לי
שחזר למשרת ההנהלה בה שימש לפני שחלה במחלת היאפים.
'ממש לא להאמין' אמר בנימת ניצחון מהולה בחשש.
דרושים שניים, אחד שמוכן להיעזר, שני שמאמין.
בחזרה לראש הדף
כעס' ו'כאב'
מתחילים אותו דבר
ונגמרים אחרת
ב'ספר החכמה' טוען הדאלאי לאמה 'גם אם הסינים מחבלים בזכותו של העם
הטיבטי, גם אם הרגו את חברי, הם לא יכולים לגעת בחוסן ובשלוות הנפש
שלי. זה משהו שאויב חיצוני לא יכול לגעת בו, מקור האושר שלי הוא
בשלווה, דבר לא יכול לגעת בה זולת הכעס שלי עצמי'
קל יותר לכעוס על האחר מאשר לבדוק את הסיבה לכעס. לפעמים מקור הכעס הוא
כאב או צרוף ארועים ונסיבות חיים ללא קשר ל'אחר'. כשהכעס נובע מארועים
בעבר, האדם לידינו מעורר וקולט את הכעס מסיבה הפשוטה, הוא נמצא שם. אם
האחר עונה, הכעס הופך לריב, והאדם לא מצליח לגעת בגורם האמיתי. הפתרון
הולך ומתרחק והכעס מתלבה.
נדב, ילד בן חמש, לא רצה להגיע לטיפול, הוא נשאר במכונית של אמא שלו,
היא היתה מיואשת ובקשה עזרה. כשבאתי לקחת אותו הוא נשך את היד שלי,
סימני השיניים החדות נשארו ימים אחדים. הכעס התסכול שנדב אגר יצאו
החוצה עם הנשיכה החזקה. הוא נראה כמו חיה השומרת על הטריטוריה שלה,
המגנה על חייה. היתה בי חמלה אליו, למרות ואולי בגלל הנשיכה. המאבק היה
קצר, כשאמרתי לו שאני יותר חזקה והוא בכל זאת צריך לבוא לסטודיו, לפתע
הוא יצא מהאוטו, כאילו נגעתי בו במקל קסמים. שנינו נרגענו.
מאז, בתחילת כל שבוע שאל את אמא שלו מתי כבר מגיעים. במשך שנה הבנתי.
הכעס שלו לא היה עלי. היו לו סיבות טובות לכעס, הורים גרושים, אביו
אלים, חבר של אמו גם הוא אלים. ברגעי יאוש הוא היה דופק את הראש שלו
בקיר. כשהוא קלט שאף אחד לא ירביץ לו, שאני לא כועסת עליו, שאני רוצה
בטובתו הוא היה נכנס לסטודיו ומתחיל לצייר. כעבור תקופה התחיל להיות
מודע לחלק מהרגשות שלו, למד שלא תמיד צריך להגיב באלימות.
הוא נהג לדפוק את הראש שלו בקיר. חיקיתי אותו פעם, כשהוא אמר משהו
מכעיס דפקתי את הראש בקיר. פעם אחת הוא ניגש קרוב וראה שאני בעצם חובטת
עם כף היד בקיר וזה מה שגורם לרעש, הסברתי לו שזה פשוט כואב ואני לא
מעוניינת להכאיב לעצמי. זה הפך למשחק שלנו. הוא כאילו הרגיז אותי ואני
כאילו דפקתי את הראש בקיר. חזרנו על המשחק שוב ושוב, הוא כאילו הרגיז
אותי ואני כאילו דפקתי את הראש בקיר. הוא התפוצץ מצחוק. מעולם לא ראיתי
אותו משתחרר כל כך. לאחר כל המתח, בצחוק המתגלגל שלו, הוא הצחיק גם
אותי. במשך מספר פגישות, הוא למד לא להכאיב לעצמו.
מתחת לכעס הסתתר כאב עמוק, הוא לא היה מסוגל לחשוף אותו, לא היה לו
אוצר מלים לתאר אותו. בעזרת חוש הומור, ציורים ומשחקים על 'טובים
ורעים' ולא-מעט חבטות בחמר, נדב למד להשתחרר מהכעס. ההבנה שכעס 'יושב'
על כאב משנה את ההתייחסות. נדב כועס כי הוא כואב, ואת זה קל יותר
להבין.
כעס וכאב
מתחילים אותו דבר
ונגמרים אחרת.
בחזרה לראש הדף
דליה והתנינים
אבות אכלו בוסר.
יובל הרביץ לילדים בגן, הגננת המליצה על טיפול. אמא שלו, תמיד מאיצה בו
להיכנס, אשה נרגנת וכעוסה. באחד המפגשים עם האם עלו בעיות מהילדות שלה.
החלטנו ביחד שהטיפול יתמקד בה.
שנים רבות ויתרה דליה על עבודה לטובת גידול הילדים, ועם השנים הפכה
מתוסכלת. מדי בוקר כבסה את השמיכות והסדינים המצחינים של שלושת ילדיה
'אני לא יודעת למה מגיע לי כזה עונש, כולם מרטיבים בלילה, יש ריח נורא
בבית'
'יש לי ממש בלון ריק בבטן' היא הוסיפה במפגש אחר.
חוסר אונים הביא להתפרצויות זעם
'כן, אני מפליקה להם לפעמים, מה לעשות, אני לא משתלטת'.
יובל בן הזקונים, שובב במיוחד, חטף הכי הרבה מכות ממנה.
כשהסתכלה על הקולאז' הראשון שעשתה אמרה
'אני שקועה כאילו בזהב... אבל בעצם זה צבע של...שתן.. של חרא'
הפער בין מצבה הכלכלי לבין תחושת ההחמצה צף ועלה. יום אחד ציירה נוף
רגוע, גשר, נחל אך ארבעה ראשי תנינים הגיחו מהמים. היא הסתכלה על הציור
'אני לא מאמינה, התנינים... אלו הילדים שלי, הם ממש רוצים לנגוס בי'
היא עצמה היתה מופתעת. התחושה שהילדים רוצים לטרוף אותה היוותה מפתח
בטיפול, הציור הוביל אותה לכוון של פיתוח אחריות לתחושת הקורבניות שלה.
מרגע בו ציירה את התנינים בנחל התחיל המפנה בחייה.
'להיות אמא זה קצת כמו להתאבד' היא אמרה . דליה לא היתה מסוגלת להתמודד
עם ה'לכלוך' של משפחתה. היא נשארת בבית שרויה בריח שתן וצואה. בעלה "גם
הוא תנין לא קטן" מוסיף לכאב ואומר 'אותי הם אוהבים, אותך הם צריכים'
'הילדים עטים עלי כמו נשרים על פגר'
תחושת הריקנות, חוסר היחס של בעלה, התקשרו לדימוי מילדותה, סרט שאחזה
בו בריקוד אומנותי הוביל אותה לאמירה
'אני מרגישה שאני מסתובבת סביב עצמי, כמו סרט, משהו פאסיבי, מישהו אחר
נותן לי את הכוון'
בפגישה אחרת ציירה עגלה ואמרה
'אני עגלה מפונצ'רת שמושכת ערמות חצץ'
יובל הפסיק להרביץ לילדי הגן. תקופה ארוכה ציירה, דברה, ופרשה ואני
הייתי עדה לדרך הקשה שעברה. היא התחילה לטפל בעצמה, להתלבש בקפידה,
צבעה שיער, חייכה יותר.
'הכחות שהיו לי לפני שהתחתנתי מתחילים לחזור אלי'.
הטיפול נגמר. הילדים הפסיקו להרטיב, העבודה בבית פחתה. דליה התחילה
ללמוד.
יום אחד פגשה אותי ברחוב ואמרה בגאווה
'היית מאמינה שיום אחד אני אהיה מנחת קבוצה?!'
בחזרה לראש הדף
אבנים קטנות
'כשהיה מלאי הסיפורים מידלדל היה בוראני ידיגיי נזקק לניחוש באבנים.
הוא נשא עמו תמיד ארבעים ואחת אבנים קטנות בגודל של אפונים גדולות.
לדרך הניחוש העתיקה הזאת היה סמליות מורכבת משלה, וגם שפה מיוחדת משלה'
'והיום איננו כלה' אייטמטוב.
במשך תקופה ארוכה נטע לא דברה על הצלקת הכואבת שבפניה. עד אותו יום בו
נתתי לה ארבעים ואחת אבנים, היא השליכה אותן על הרצפה והתחילה לספר
סיפור 'אני רואה חתול, הוא רב עם כלב, הכלב פצע את החתול, הוא עשה לה
צלקת'.
בעקבות המקריות של הטלת האבנים ציירה לראשונה את הדיוקן שלה, הפעם עם
הצלקת.
בחזרה לראש הדף
רבע שעה גג
שעור קצרצר
איריס אשה מדודה, מודדת רגשות, מודדת חברויות, מודדת את כמות הכסף שהיא
מוציאה על טיפול בהשוואה לתוצאה, מודדת אותי במבט שלה. בנוסף לכל,
שתיקותיה רועמות, היא בוררת מילים.
'אין טעם להתבכיין' היא טוענת כשהיא מוחה דמעה סוררת.
נשואה, אם לשני בנים, נאה, בריאה, חיה חיים טובים, מכונית, נסיעות
לחופשות בארץ ובחול. קשה היה לה להתמודד עם האפשרות שבעלה בגד בה.
'אין בזה טעם, למה לחפור'
לקראת סוף הטיפול, טענה 'שאין טעם במפגש , וגם קשה לי כלכלית'
הדגשתי את חשיבות הפרידה שלנו.
'טוב, אולי נפגש לחצי שעה'
'קשה יהיה לנו לגמור עניינים' אמרתי לה
'אני לא יכולה לעמוד בזה, זו תקופה קשה'
'טוב, באופן יוצא דופן' הסכמתי
'את יודעת מה? אין לי הרבה מה לומר, אמרתי הכל, תספיק לנו רבע שעה' היא
רוצה להמשיך להתכחש.
'תראי, איריס, חצי שעה זה גם לא הרבה זמן, אם אנחנו רוצים לראות את כל
הציורים ולסכם..'
'אין לי כסף עכשיו בכלל, רבע שעה תספיק, זה יותר טוב מכלום'
'כן, זה יותר טוב מכלום' חזרתי אחריה כשאני שומעת בטון הנוקשה שלה שהיא
עומדת לבטל את הפרידה. לא היה ברור לי אם הויתור לאיריס היה נכון.
האם הייתי יכולה לשכנע אותה לבוא לשעה שלמה, האם הייתי צריכה להיכנע
לאילוץ. נשארו שאלות פתוחות. הכנתי עצמי לפגישה, לדבר על הציורים שלה,
להשאיר לה מקום להגיב, להשאיר פתח לחזרה לטיפול. האם יש טעם לחלק את
מחיר הפגישה לארבע.
הפרידה התנהלה כמתוכנן. הדיאלוג היה קצר ומשמעותי. בסיום חמש עשרה
הדקות היא הודתה לי תוך שפתחה את התיק, אך עדין לא שלפה את ארנק הכסף.
'אז כמה זה יעלה לי?' שאלה במתח.
'מתנה' אמרתי.
החיוך שלה היה מהול בתימהון ועצב.
'תודה' היא לחשה תוך שהחזירה את הארנק לתיק. לפני שסגרה את הדלת שוב
הסתכלה עלי, לראשונה זיהיתי רוך וחמלה במבטה. זאת היתה הפעם היחידה
שאיריס לא מדדה אותי.
בחזרה לראש הדף
מעשה בעז
זה קרה לפני שנים.....
לסבתא, שלא היתה לי, ולא הייתי לה, קראו פרידה. אני קרויה על שמה.
פרידה חיה בבית קטן, בעיירה וינג'יגולה אשר בליטא, בחצר הבית שוטטה עז
, מדי יום איכר היה לוקח את העז למרעה.
אבא שלי סיפר לי רק סיפורים שהתרחשו לפני המלחמה.
פרידה, ובעלה הרב חיים , הסבא שלא היה לי, ולא הייתי לו, חיו עם שלושת
ילדיהם, יחזקאל, אבא שלי, לאון ולנה. יחזקאל ולאון נסעו ללמוד בצרפת
והשאירו מאחור, לנצח, כפי שיסתבר מאוחר יותר, את הוריהם ואחותם.
המלחמה לכדה אותם בארצות שונות; בעוד הבנים לומדים בצרפת, ההורים
והאחות נותרו בליטא, בעיירה השלווה. בחצר, הסתובבה העז.
גם זה קרה לפני שנים....
לסבתא פרידה היו חושים בריאים, אבא שלי, שאהב מעשי קונדס, סיפר שכשהגיע
מצרפת לביקור בליטא, לא הודיע על בואו, אמא שלו הפתיעה אותו, היא עמדה
והמתינה לו בתחנת הרכבת
"איך ידעת אמא?"
"ידעתי" ענתה פרידה
זה היה הביקור האחרון שלו בליטא, זו היתה הפעם האחרונה שהתראו. פרידה
לא ידעה שהמלחמה תמחק את כל מה שבנתה. היהודים בעיירה נתבקשו להתקהל
בבית הכנסת. מה הם חשבו ברגעים אלו כשאספו את חפציהם ונעלו את הבית?
האם פרידה לטפה את העז? מה הרגישו בבית-הכנסת כשהמתינו ללא- נודע?
רגע המוות. יריות נשמעות בבית הכנסת בעיר הקטנה בובט. המאמינים צורחים,
מתפללים ובאחת צונחים. קול יפחה ואז דממה איומה.
קטונתי לצייר את השואה, העיירה, בית הכנסת, המוות, הדממה וקבר האחים.
רבי חיים קלבנובס היה רבה האחרון של קהילת וינג'יגולה נרצח על ידי
הליטאים ביום ה' באלול תש"א 28.8.1941 לאחר שבועיים שהוחזק בבית הכנסת
בעיר בובט ליטא, עמו נספו אשתו פרידה, בתם לנה ועוד עשרות יהודים.
ספר 'קהילות ליטא'.
מה שנותר מסבא, סבתא ודודה שלי הוא לא רק דף עד מספר 19345 ב'יד ושם',
אלא סרט שההקרנה שלו ממשיכה להתקיים באולם הקולנוע של מֹחי. לא נותר
תעוד מאותה תקופה, נותרו מעט תצלומים בשחור-לבן ונותרתי אני לתעד.
נותר לי זכרון, ירושה מאבי. הזכרון הוא מגרש המשחקים שלי, אותו לא ניתן
להשמיד. אני מקפיאה בזכרוני פנטזיה; בית קטן, בחדר, הרב- חיים מרביץ
תורה בתלמידיו, הרבנית פרידה עודרת בגן הירק, הבת היפהפייה לנה צוחקת
עם ידידים בחצר. ואילו העז ממשיכה לשוטט במֹחי, כאילו לא היתה מלחמה,
כאילו לא נשמע הדף יריות, כאילו לא נשמעו צרחות ונדמו באחת תושבי
העיירה. אני שומעת את הדממה השורטת, ומצליחה לראות ציורים.
מתוך תאי הזכרון האפורים, אני צובעת בגוונים. גם אני מלטפת את העז,
עושה rewind לסרט : הנה הסבתא, שלא היתה לי, הנה פרידה מתבוננת
בציורים, היא מחייכת ושואלת את הנכדה, שלא היתה לה
"מה את מכניסה עזים לסטודיו?!"
"אני פותחת את השער לחצר , את נכנסת עם כל המשפחה. אני חייבת לקחת את
העז לאחו, היא כמעט מתה מרעב"
אני מספרת לסבתא פרידה, שלא היתה לי, על הסרט "החיים יפים"
"חוש הומור על השואה?"
"קצת חיוך לא יזיק. אני קרויה על שמך, שמי עליזה, מצחיק לא?!"
הצבעים על הדפים חוזרים לחיים.
בניגוד לאחרים- שברחו, שניצלו, ששרדו - סבתא פרידה, שלא היתה לי, ואני
לא הייתי לה, לא קלטה שענן השואה קרב. היא לא האמינה שרע כזה קיים
בעולם. השלווה קפאה. איש לא חזר לאותו בית.
איש לא ראה מאז, לא את הבית, לא את החדר, לא את סבתא פרידה, שלא היתה
לי, ולא הייתי לה, לא את הרב חיים, ולא את בתם היפה לנה. אבל לעז יש
חיים משלה, היא ממשיכה להסתובב בין הבדים, הציורים מעניקים לה ולי מקום
ומרחב.
מעולם לא הייתי שם, אך חזרתי לשם.
בדמיון ובציורים משוטטים עדרים צבעוניים, לנצח.
אני מקדישה את התערוכה לסבתא פרידה, שלא היתה לי, ולא הייתי לה.
סבתא פרידה נרצחה שבע שנים לפני שנולדתי. הזכרון והדמיון גוברים על
חוקי ההיגיון; פרידה ואני נפגשות, בציורים.
עליזה רות (קלבנוב) פלורנטל
תערוכה "מאפלה לאור" גלריה עמליה ארבל
30.12.05 -17.12.05
בחזרה לראש הדף |